הקשיבו למה שהוא אומר, ולא לאיך שהוא אומר
שמרו על קשר עין טבעי והמשיכו להקשיב גם כשהמילה נתקעת. נסו שלא להסיט את המבט, להיראות חסרי סבלנות או למהר לעזור.
המסר שאנחנו רוצים להעביר הוא פשוט: יש לי זמן לשמוע אותך. מה שאתה אומר חשוב לי.
"אמא, אני אני אני רוצה…"
"ואז ה־ה־הוא בא אליי…"
"הלכנו ל… ל… ל… רגע…"
לא מעט הורים מבחינים בשלב מסוים שהדיבור של הילד, שעד לא מזמן נשמע זורם, פתאום נעשה פחות שוטף. הוא חוזר על מילים או הברות, מתחיל משפט מחדש, נעצר באמצע או מתקשה לרגע להוציא את המילה שרצה לומר.
באופן טבעי עולה מיד השאלה: האם זה חוסר שטף התפתחותי שיעבור מעצמו, או שמדובר בחוסר שטף שכדאי לבדוק?
חוסר שטף בדיבור שכיח בגיל הרך, ובמיוחד בתקופה שבה השפה מתפתחת במהירות והילד משתמש במשפטים ארוכים ומורכבים יותר. אפשר למשל לשמוע:
בחוסר שטף התפתחותי הדיבור בדרך כלל נשמע יחסית נינוח. הילד ממשיך לדבר, אינו מתאמץ במיוחד להוציא את המילה וברוב המקרים אינו מוטרד מחוסר השטף.
חשוב גם לדעת שחוסר השטף יכול להשתנות מאוד מתקופה לתקופה. לפעמים יהיו ימים שבהם הדיבור כמעט שוטף לחלוטין וימים שבהם חוסר השטף בולט הרבה יותר. עייפות, התרגשות, עומס או מצבים שבהם יש לילד הרבה מה לומר יכולים להשפיע על מידת חוסר השטף באותו רגע.
אחד הדברים החשובים ביותר הוא לא להפוך את הדיבור של הילד לפרויקט. המטרה אינה לגרום לו לדבר "נכון" או "שוטף", אלא ליצור סביבו תקשורת רגועה שבה יש לו זמן ומקום לומר את מה שהוא רוצה.
שמרו על קשר עין טבעי והמשיכו להקשיב גם כשהמילה נתקעת. נסו שלא להסיט את המבט, להיראות חסרי סבלנות או למהר לעזור.
המסר שאנחנו רוצים להעביר הוא פשוט: יש לי זמן לשמוע אותך. מה שאתה אומר חשוב לי.
גם כאשר ברור לכם בדיוק איזו מילה הילד מנסה לומר, המתינו. השלמת המשפט אולי מקצרת את הרגע, אבל היא גם עלולה לשדר לילד שקשה להמתין לדיבור שלו.
אין צורך לומר לילד "דבר לאט". במקום זאת, המבוגר יכול להאט מעט את קצב הדיבור שלו, להשתמש ביותר הפסקות טבעיות בין משפטים ולהמתין רגע לפני שהוא עונה.
כך אנחנו משנים את קצב השיחה בלי לדרוש מהילד לשנות את צורת הדיבור שלו.
כאשר כולם מדברים יחד, מתפרצים או משלימים זה את זה, ילד עשוי להרגיש שהוא צריך למהר כדי להספיק לומר את מה שרצה. תורות טבעיים בשיחה מאפשרים לכל אחד לדעת שיהיה לו זמן לדבר.
"מה עשית בגן?", "עם מי שיחקת?", "מה אכלתם?", "מי ישב לידך?" — שאלות הן כמובן חלק טבעי משיחה עם ילדים, אבל רצף מהיר שלהן עלול ליצור עומס.
לפעמים אפשר להחליף שאלה בהערה או לשאול שאלת כן/לא. במקום "מה עשיתם היום בגינה?" אפשר לומר "נראה שהיה לכם יום מעניין היום…" או "התגלשת במגלשה האדומה?" — ולתת לילד לבחור אם וכיצד להמשיך.
כמה דקות של משחק או שיחה אחד על אחד, כשהילד מוביל ואין צורך למהר לשום מקום, יכולות ליצור הזדמנות נעימה לתקשורת ללא עומס.
מתוך רצון לעזור, הורים רבים אומרים באופן טבעי:
הכוונה טובה, אבל ההמלצות האלה בדרך כלל אינן מועילות. הן מפנות את תשומת הלב של הילד דווקא לאופן שבו הוא מדבר ועלולות להעביר מסר שהוא צריך לתקן את הדיבור שלו.
עדיף להדגים בעצמנו תקשורת רגועה מאשר לבקש מהילד לשנות את הדיבור שלו.
אין צורך להתעלם כאשר הילד בבירור מרגיש שמשהו קורה. אם הוא אומר "אני לא מצליח לדבר" או מתוסכל מכך שמילה נתקעה, אפשר להתייחס לכך בצורה פשוטה ועניינית:
"כן, לפעמים המילים קצת נתקעות. אני מקשיבה, יש לנו זמן."
המטרה אינה לשכנע אותו שאין קושי, אלא להעביר את המסר שגם כשהדיבור פחות שוטף – אפשר לדבר עליו בלי לחץ, בושה או ביקורת.
לא צריך לחכות שהמצב יהיה "חמור". כדאי להתייעץ כאשר:
בנוסף, אם חוסר השטף נמשך כשנה מאז שהופיע, גם אם הוא אינו נראה חמור במיוחד וגם אם היו תקופות טובות יותר ופחות – מומלץ לפנות להערכת קלינאית תקשורת. משך ממושך של חוסר השטף הוא כשלעצמו סיבה להסתכל עליו באופן מקצועי ולא להמשיך רק במעקב ביתי.
אין צורך להמתין שנה אם כבר קודם מופיעים מאמץ משמעותי, חסימות, החמרה או מצוקה של הילד. במקרים כאלה כדאי לפנות להערכה מוקדם יותר.
בקליניקה שלי בפתח תקווה אני מלווה הורים וילדים סביב שטף הדיבור – נבחן יחד מה טבעי לגיל, מה כדאי לעשות בבית, ומתי נכון להתחיל ליווי מקצועי, מתוך רוגע וללא לחץ על הילד.